התלונה בדבר שפיכה מוקדמת היא ככל הנראה השכיחה ביותר בקשר לתפקוד המיני בגברים, ולפי הערכות קיימת אצל עד 30% מהם. אולם, בעוד המונח נפוץ הן בלשון העם והן אצל מטפלים מקצועיים, ההגדרה המדויקת שלו שנויה במחלוקת.
הגדרה מודרנית מחלקת את המצב ל-2 צורות עיקריות: ראשונית (מאז תחילת קיום יחסי-מין), ושניונית (נרכשת). בנוסף, חלק מהתלונות מתבררות כמצב שהוא למעשה תקין (וריאנט של הנורמה), או הפרעה שאיננה שפיכה מוקדמת. הצורה הראשונית הנה מצב כרוני, הדורש טיפול כרוני (תרופתי או סקסולוגי).
הצרה הנרכשת ניתנת לריפוי פעמים רבות, וזאת עקב היותה קשורה למחלת רקע אורולוגית כהפרעת זקפה, דלקת ערמונית, או מחלה אנדוקרינית (תפקוד בלוטת התריס), או בעיה פסיכולוגית, או כזו המערבת קשר עם בת-הזוג.
ללא ספק, השאלה הפופולארית ביותר בנושא מתייחסת להגדרת הזמן. גם בנושא זה חלוקות הדעות, ומעבר לעובדה ששפיכה מוקדמת עלולה לקרות עוד לפני או מיד עם החדירה, לרוב היא מוגדרת כקצרה מדקה או שתיים מהחדירה.
הטיפול תלוי באבחנה הספציפית. במידה שהפתולוגיה מקורה בבעיה אחרת כנ"ל, יש לטפל בה. טיפול תרופתי יכול להתחיל מקרם שבו שני מאלחשים מקומיים, להורדת סף הרגישות של הפין, דרך טיפול תרופתי לפי דרישה (לפני קיום יחסים), ועד לטיפול תרופתי קבוע. משתמשים כיום בטיפול ע"י תרופות מקבוצת SSRI, שנועדו במקור לטיפול נוגד דיכאון. בעתיד הקרוב צפויה להיכנס לשימוש בארץ תרופה חדשה שפותחה במיוחד לטיפול בבעיה זו, וכבר אושרה באירופה.
